אני לא צריך את ה7.10 כדי לזכור
לזכור מה היה שם בחווה בעוטף, לזכור את תחושת חוסר האונים עם 120 אנשים שהיו שם בגללי, לזכור את הניסיון הנואש לעשות את המקסימום בתוך הכאוס, לזכור את הצרורות, הנסיעה והחיפוש בשדות, את המחבלים, החיילים, עמודי העשן המיתמרים ואת האשמה שלא עשיתי יותר…
אני לא צריך את ה7.10 כדי לזכור את האנשים שאיבדנו, את החטופים שלמענם יצאתי למלחמה, את המדינה שהתהפכה ואמנם לא תשוב להיות כמו שהייתה, אבל אני גם מנסה להזכיר לעצמי שהיא תהיה טובה יותר בקצה של כל זה.
כואב הלב שזה מה שהיה דרוש.
אני לא צריך את ה7.10 כדי לזכור, כי זה הולך איתי תמיד.
הולכים איתי תמיד ד״ר חגית רפאלי, מתנדבת במידברן שאיבדנו באותו בוקר ארור.
הולך איתי תמיד אלכסיי שמקלוב, אחי מהסדיר, מגדולי לוחמי ישראל בדורנו, שנפל בתחנת המשטרה בשדרות תוך כדי חילוץ בני ערובה.
הולך איתי אלירן יגר, אחי למילואים, איש מבריק, ערכי, אב ובן זוג שנפל בחאן יונס אחרי 4 חודשי לחימה, במשימה חשובה.
הולכות איתי השעות המוטרפות של אותו יום ועשרות סיטואציות וצמתי החלטה, אבל גם הולכים איתי הבלק אאוטים מאותו יום.
הולכים איתי האנשים שהכרתי ושרדו איתי את היום הזה ועם חלקם הגעתי לעומקים שלא חשבתי שקיימים.
ועדיין, יש משהו דווקא ביום הזה שקצת מערבב הכל, האוויר דחוס.
אז בחרתי לעשות את היום הזה רחוק, במדינה אחרת, בטבע, בלי טלפון. יש משהו מוזר להיות בתוך הדיסוננס של להנות ולצחוק, וגם להיות על סף דמעות, להיות בתוך כל מנעד הרגשות של שמחה, אשמה, כאב, זכרון, כעס וההבנה שאני לא אסלח בחיים. אלה החיים מסתבר, הכל מהכל, ועכשיו;)
וואלה אני לא מתבייש להגיד שבעצם זה שכל כך נהנתי היום, אני הראתי להם מה זה לחמאס. ניסו להדביר אותנו, נו נו תראו מה קרה, אני בכלל מטפס על עצים ביוון🙃
תחיו, כל יום, גם, ולא רק היום.
זה הניצחון המוחלט.
7 months ago