אני מפחדת שיעבור עוד 7.10, בלי עסקה. בלי שהחטופים יוחזרו. בלי שהמלחמה תסתיים. אני מפחדת להשלות את עצמי. אז ארבעתנו שוב על אותו סט ב “באש ובמים 2”, ואני חזרתי בזמן ל 2009 לסדרה של גידי רף לקשת, החטופים. ולא יכולתי לוותר על אף תמונה, הרומן של אלינור ורון, שרק התחיל, ליאת בנאסולי, שלא ראיתי שנים, גידי ואיתי עוד לא גדולים באמריקה, גל שהיתה אחת הנערות מים הכי משקיעניות שיש, מאלה שברור לי שאני עוד אעבוד אצלהן, קובי שעוד מסתובב עם הבום, ואסי שהתרגשתי ממנו כמו אחרונת הגרופיות בגלל אהבה זה כואב. הכל בהיילייטס
תשע עשרה שנה לפני שטרטה מת, 5.8.06, צילמתי אותו בקפה תמר, המצלמה שלי בדיוק חזרה מתיקון, והייתי חייבת לבדוק אותה לפני צילומים שהיו לי, באותו לילה. הוא היה בשבילי אייקון לא מושג, עקבתי אחרי הסלוגנים שהמציא, מבריק ומפתיע בכאב שהוא נוגע בו ומביא אותו לאלגנטיות, בקופי ובלוק. דרור תיווך לי את קפה תמר, שהפך לי לבית, וטרטה הפך לי לנגיש. יכולתי סתם לשבת איתו לקפה, לקפוץ אליו לסטודיו, לנבור בסקצ׳בוקים שלו. כמה שנים אחרי, הוא סיפר לי, שהוא משתמש בצילום הזה בכל פעם שרוצים ממנו צילום, בערך עליו בוויקיפדיה ואפילו בכריכה האחורית של הספר שלו, ״טרטקובר״, מ 2011. תודה, זכיתי
כשמשתמשים בפריים שלי, כמו שהוא, אני יודעת שעשיתי טוב. עד אז אני מטריפה את עצמי בלמה ככה ולא ככה ואיך לא ראיתי. זה אינסופי. ולא משנה שאני עושה את זה מ 2007 ולא משנה שזה תמיד על הדרך, ולפחות חמישה אנשים מאחוריי, מתים שאני אסיים כבר. אני תמיד מצפה מעצמי ליותר.אני מתרגשת על ״בלה״ והולכת לראות אותו היום, מקווה שהאולם יתפוצץ, סרט קסום, שנעשה בהמון אהבה, הומור וכוונות טובות 🧡
יצאתי בלילה למבואות החרמון. כמו פעם שהייתי נוסעת לאפטר באומן 17, בירושלים. אספתי את איליה, שעתיים וחצי של דרך, דיברנו על זוגיות. לא ידעתי שחודש אחרי, אני אתאהב עד מעל הראש. הגעתי לבריכה, שכבר ראיתי תמונות שלה, שהצוות העלה, בקבוצה. ורק רציתי שיתנו לי לעשות העמדה של ששון ואסי משהו דומה למה שמאיה ארמוזה צילמה באגביות יום לפני. עברתי את עופר נעים, זהבה שקל, שמי זרחין ואורנה ניסנבאום. אמרו לי, אנחנו בשעתיים איחור, ספק רב אם זה יקרה. ואני בשלי, כמו שרק אני יודעת להיות בשלי. לא חיכיתי שיתנו לי על מגש של כסף, שיקראו לי. כל דקה פנויה, ניסיתי להבין, אם עכשיו זה הרגע. בין הטיפות, להזכיר את עצמי, אבל להיזהר שזה לא יעצבן ממש ואז בכלל לא יתנו לי. שמתי את שני הכיסאות בפריים. כל רגע לקחו לי, הזיזו לי. ישבו לי. ואורנה נלחמה בשבילי. עשו תאורה מימין לפריים “שלי”. הייתי מרחק בריכה שלמה מששון ואסי. והם לא שמעו, מה רציתי שיעשו וברור שהיו מושלמים, גם בלעדיי. כשראיתי את התמונות בבית, חשבתי, למה לא עשיתי ככה וככה וגם ככה.. ושנה אחרי אני מאושרת, מאחד הפוסטרים הכי יפים שלי. תודה לכולם שזרמו איתי ולמיכל וולף, שנתנה לפריים שלי כבוד. לשמי שבחר אותו מכל העמים ושעשה לאסי וששון פרצופים, כדי שיחייכו ושאפשר יהיה לשים את הסטילס מאחורינו:) #bringthembackhomenow @ilyatribelsky@ornaniss@mayarmoza@ofer1111@zehava_shekel@asilevi micwolff
אני הכי אוהבת שמשתמשים בצילום שלי מהסצינה, לפוסטר, בלי לגעת בו, כמו פה. סרט של מעיין, ארט דירקטורית, שהתחברתי אליה מהסט הראשון שלנו יחד:) זה תמיד מרגש אותי שמישהו מהצוותים שלנו, מצליח להגשים סרט שלו. מקווה שהסרט יצליח ובגדול 💜
הפילגש, 2022, של מעיין ריפ, למה הפקות
