Stav Milo

⁨ ⁨ ⁨Bloopers. 🫠 אפשר עוד כיף כזה? ❤️‍🔥 את הסרט הקצר אני עוד שומרת לי, וגם את שאר הבלופרז, אבל הנה משהו קטן משעת לילה מאוחרת, אחרי יום ארוך־ארוך. תודה למאק ששיחק והצחיק, לזוהר שצילם ושרד אותנו, ולפסטיבל קינו המתוק שנתן לי מקום לכתוב, לביים, לשחק, לערוך, ובעיקר ליצור עם אנשים מהממים.⁩⁩

פורים 2026 היה אמור להיות שבוע חגיגות עמוס בטוב. כבר החלטתי על תחפושת, ואפילו היה דיבור על לתפור אותה בעצמי (או לגשת לתופרת, ממש בכוחות עצמי). קניתי בדייה שלמה בנחלת בנימין ופאה אדומה מדי, והרגלתי את כולם לפנות אליי רק כ״שנאייה״, אבל מי שפנתה אליי בעיקר הייתה ההתרעה המנפצת של פיקוד העורף. היה חג לא מרשים.

37, let's go. 🚀❤️‍🔥 בפתח השנה הזו הרגשתי שתהיה לי השנה הכי מדהימה, וזו לא תחושה רווחת אצלי. בין הפוסט־טראומה המורכבת לגירושים, לאנורקסיה, אני עוסקת באיסוף עצמי מתמשך. תמיד דוחפת קדימה – כי יש בי המון, ובניכוי הפצע הגדול בתוכי אני בטוחה בי ויודעת שהכל מחכה לי – ומאטה כשאני חשה בנסיבות נושפות בעורפי, בפחד מקפיא דם שאני כה פגומה, שבלתי אפשרי לאהוב אותי ושאין לי שום סיכוי להצליח, ושכולם רואים עליי כמה דפק נרקע בי. בפתח השנה הרגשתי משהו שלא הרגשתי מעולם בכזו בהירות: אני עולה שלב. אני יכולה לעשות דברים. לפוסט־טראומתיים זה כלל לא מובן, הטראומה נוטלת ממך את זיכרון זכות הבחירה והאחריות האישית, בין היתר. אני יכולה. השנה הכי מדהימה נפרשה תחת רגליי, לא כי היא הייתה נטולת קושי – כאבי הלב בה היו כבדים, הגעגוע, הכעס, אהבה עזה – אבל איכות השנה נאמדת ביכולת לצמוח מתוך הקושי; ובזה אני כבר מומחית. עוף החול, נשרפת באש של עצמי ונולדת מחדש מהעפר. לא לידה אנושית ולינארית, יותר מן ריקוד בין מימדים, אבל אני רוקדת. השנה מתקרבת לסופה, ולשנותיי על הכוכב נוספה עוד אחת. ותחושת המסוגלות רק מתחדדת, הביטחון, החדווה שלא מצאתי בי שנים כי הייתי מוקדשת כל כולי לאיסוף, והיא קריטית ליצירה, יצר, תשוקה, סקרנות, שעשוע, חיפוש. תודה על שנת פורטל. תודה על מה שיש. לא חסר לי כלום. ועכשיו ממשיכה. אני בדרך, הכל מחכה לי. היה לי יום מיוחד ונפלא. אחרי יומיים של אנרגיות סמיכות, קיבלתי תועפות אהבה ושוב הבנתי כמה היא הכוח המרפא ביותר. תודה לכל מי שאוהבים אותי ונותנים לי לאהוב אותם; והלוואי ואהבותיי הגדולות ביותר ימשיכו לצמוח ולהתממש.

Madeira, eu amo-te. 💝 שבוע באי סאב־טרופי, כאילו אין עולם מעבר. #madeira #funchal #portugal #vacation

אומרת לעצמי שזו תקופת מעבר, והרי אני עונת מעבר; אבל כבר התרחש סופה של חתיכת תקופה, ועכשיו זו תחילתה של חדשה. תודה שאהבת אותי מספיק כדי להציע לי ריפוי, פחדת מדי ועזרת לי להבין שאני רוצה גם אהבה עם התמסרות, ושחררת אותי כשהפסקת לכבד את הלב שלי. בהחלט תקופה. ועכשיו: ‏I'm going to enjoy myself to the fullest. ❤️‍🔥

Work in Progress

June dump: war, summer solstice, short films, long friendships, good food, destruction, fear and obviously love. יוני במדינה המטורללת בעולם. שום דבר לא רגיל, לא הגיוני, לא נורמלי, לא שפוי, לא סביר, לא סדיר, לא מניח את הדעת, לא עובר, לא מקובל, לא צ׳יל. ובתוך כל זה, המחויבות המינימלית של כולנו היא ליצור בחייו ובחייה איזשהו שביב מיטיב, אותנטי, מחבר, אוהב, נורמלי. זה מה שאפשר לעשות. אני מוצאת לי עוגנים קטנים: אנשים, אירועים, יצירה, עולמי הפנימי, רוחניות מסוימת, שכלתנות מגנה, הדחקה, מבט ישיר, ואמת. אמת שאין בלתה. זו אהבה. וזהו, אוטוטו נגמר החודש המטופש הזה, הלוואי שנחיה.

Color coding. 💛💚❤️ תהיתי אם המשכיות היא רצף של עוד מאותו הדבר, או רצף של דברים חדשים בכל פעם. ובאיזו המשכיות אני רוצה להיות. באיזו אני שרויה, אם בכלל. האם אני שרויה במשרה מלאה או שמדי פעם שורה עליי דבר – והאם זו רוח או זרם חצץ. זכרי מה קרה לאשת לוט: הביטה אחור וקפאה בזמן. הרגשתי קפואה בזמן זה זמן – והנה לאחרונה הבחנתי שאני כבר לא מדמיינת את האקס ברחוב. הגיע הזמן, שלוש שנים אחרי. לאחרונה השתחרר שם איזה עניין, עכשיו אנחנו רק אני והשמש, לפעמים בחוץ, לפעמים בחולצה. ממשיכה לערוך ולכתוב בקדחתנות. הפסקות קפה יתקבלו בברכה. 💖

Perfect your ability to make imperfect art. 🎥 היה לי סופ״ש מיוחד. ביליתי אותו עם אנשים יצירתיים ומוכשרים שמתקבצים כל כמה זמן לשם חדוות יצירה טהורה, ומתנדבים לעזור אלה לאלה לצלם סרטים קצרים, וידאו ארט וכל העולה על רוחנו. והפעם הבאתי משהו משלי ועברתי תרגיל נוסף של שחרור פרפקציוניזם – את יודעת למה? כי את לא צריכה להרוויח שום דבר, ואף אחד לא עומד להגיש לך פרס בקרוב, וזו גם לא מטרת האירוע, אז בחייאת שחררי ציפיות ותבואי בכיף. בכל פעם שצף חשש מדחייה או החמצה, עצרתי, נשמתי, הכרתי בו, הבטתי באנשים סביבי ובשקיעה המוצלחת של שישי, והגעתי למסקנה שזה לא מאוד משנה – כי מה שאני רוצה בחיים בכל מקרה יקרה, ושוב, מטרת האירוע הספציפי הזה היא לא הגשמת כל חלומותיי בחיים או עבודה ברמת פיניש מטורפת. הצעתי לעצמי לחיות בהווה ולא לחוות אותו דרך פוטנציאל בדיוני ששייכתי לדברים. ואין בזה לומר שלא צריך לשאוף ולרצות, ולבנות את הדרך הלאה – אבל דרך הרגע הנוכחי, ולא מעליו. כן. תודה שבאתם לטד טוק שלי. בכל מקרה, הבאתי את עצמי והדברים הסתדרו, והגיעו אליי באפס מאמץ. צילמנו עד מאוחר, היה מצחיק וכיפי ומשונה, מצאנו צורות בפיהוקים זה של זה והמשכנו גם בלי לגמרי לזכור את השורות שלנו. בייסיקלי, לקחתי סדרה שכתבתי, חתכתי סצינה מפה ומשם, הדבקתי לכדי איזה מן משהו, ויצאנו לדרך. מיינד יו – אפס תקציב, חברים, תאורה של בית, פאה מברוריה. הסיפור השתנה מאוד, אבל נוצר דבר. ביימתי יחד עם זוהר שגם צילם וגם השתמש במנורת הסלון שלי בדרכים יצירתיות, שיחקתי עם מאק שבאמת אין עליו, וערכתי את הסרט בעצמי; ואני לא מעלה לכאן שום ראף קאט וכאלה כי ביקורת עצמית (משחררת, אבל עדיין אני), וכרגע זה רק בשבילי ובשביל כל אנשי הקינו המתוקים; אבל איזה כיף ומשחרר ומשמח היה. כמה אני אוהבת ליצור עם אנשים מהממים. זה באמת הדבר האהוב עליי בעולם, עבורי אישית מאוד מרפא, ואני רוצה לעשות את זה לעומק. וחוץ מזה, זכיתי לבלות כמה שעות בפאה, מעיל פרווה ופאלוס על הראש. מה עוד אפשר לבקש. הנה עוד מתנה. תודה.♥️

Can't fight the moonlight. 🌖 במעמקי הג׳ונגל הפנימי, הלילה האפל של הנשמה פורם שבילים וגוזר בעולמכם דרכים חדשות, פרועות. הילדה או הילד הפנימיים שלכם הם הראשונים להניח בהן רגל, ואתם הבוגרים צועדים בעקבותם. במימד הזה, בגרות הופכת שוב לינקות רגשית, וילדות היא צורת הקיום השרירה. אתם מפלסים דרככם בעד עלים גדולים, פרחי פרחים, הכל מלטף ושורט גם יחד. אני עוד מפענחת מה מתרחש בג׳ונגל הפנימי שלי, עוד עוברת את הלילה האפל של הנשמה ומגלה שם אור גדול, שומרת עליו ועדיין גולשת מדי פעם למשבר אמונה בסיסי בכל הטוב שעוד יהיה לי. את מי נפגוש שם, בג׳ונגל, הילדה ואני? מפלצות ממתחת למיטה? מלאכים שומרים? ציורים שציירתי בגן ובתיכון? דיסקים מהניינטיז והנוטיז? גרסאות שונות שלי? פצעי נפש בתצורת הרי געש, גייזרים, ביצות? אפגוש במדריכי נפש, צ׳יפים, שאמאנים? אהבת חיי? דבר אחד בטוח: הלבנה תאיר לי. אולי תהיה יותר מאחת. אולי היא תחליף צבעים. אבל היא בטוח תאיר לי את הדרך, ובפני אורה אפשר רק להתמסר. ואורה הוא אורי.

I left my heart in San Francisco. 🌊 הייתי פעם בסן־פרנסיסקו. זה היה ביקור חפוז בן שלושה ימים, אחרי שלושה חודשים שלימדתי ציור בסאמר קאמפ בפנסילבניה, ושבוע מטורף בניו־יורק. אמא של חברה מצאה לנו מלון ברמת עלבון סבירה – אגב, ״רמת עלבון״ צריכה להיות שכונה איפשהו, אולי בסן־פרנסיסקו אבל גם תל־אביב לגמרי זכאית – והמחיר כלל ארוחת בוקר בדיינר הסמוך, שהייתה מעין גרסה אמריקאית ומוגזמת לפול מונטי. אני זוכרת שהלכנו לחוף וגילינו שחופי האוקיינוס השקט נוטים לחול רותח שצורב רגליים יחפות, ומים קפואים שמצדיקים לגמרי את סצינת הקרש הטרגית ב״טיטניק״ – סיבוב של ״ים־יבשה״ בחוף כזה צריך להיות פרק בפני עצמו ב״משחקי הדיונון״. בלילה הסתובבנו בפישרמנ׳ז וורת׳ והצטלמנו בחנות ממתקים – הדרך לומר ״אנחנו לא מכאן, וואו שוקולד״ בתיירותית שוטפת. בדרך חזרה למלון ראינו בתים דומים לאלה מהפתיח של ״פול האוס״ (הסדרה, לא הקטנית), והתלהבנו וקראנו, ״יו גאט איט, דוּד!״, ולדעתי הייתי שיכורה כמעט כל הזמן באיזושהי קונסטלציה על אף היותי מתחת לגיל השתייה המותר בארה״ב, ומעל לגיל הגיוס בישראל. משם עליתי על רכבת ונסעתי חמש שעות עד ללוס אנג׳לס, לבקר משפחה. קניתי קפה בקרון הקפיטריה, האוקיינוס נפרש בצדו האחד. הבטתי בו מוקסמת. יופי העולם הופך מרוכז, מגרה, כשחולפים על פניו. סן־פרנסיסקו לא זכתה בליבי כי הביקור באמת היה קצרצר, אבל היא הייתה היעד הראשון שלי אי־פעם בווסט קואוסט, ובינה לבין אל.איי, ואחרי האיסט קואוסט ובפרט ניו־יורק – הרגשתי את הפרשי הצי׳ל הגדולים בין האיזורים, והקצב הנעים והשמש קסמו לי. נדמה לי שזה פוסט על מקומות בהם הלב שלך נשאר, על הפרשים, על מרחק, על געגוע. מדהים כמה געגוע הוא רכיב בסיסי בהוויה האנושית, לא? הוא המסילה, הקרון, טעם הקפה, האוקיינוס, כל מה שבסביבתך המיידית ובהכרח כל מה שלא. הוא הקרבה והמרחק גם יחד. לא סתם קעקעתי את המילה הפורטוגזית ״סאודדה״ על בית החזה – זה קרה בליסבון. אבל בכל מקרה, התמונה הראשונה כאן היא ממש לא מסן־פרנסיסקו או אל.איי או ליסבון, אלא מצ׳ארלס קלור, בייבי. בין יפו לתל־אביב, בין מגרש חנייה עצוב לים התיכון. הוא שאמרתי, הפרשים. שאר התמונות הן ממש מסן־פרנסיסקו, בגיל עשרים, אחרי כמה דרינקים יותר מדי ומלח באוויר והתרגשות ותחושה שגם לא מבעד לחלונות הרכבת, העולם הוא כדור קטן והגעגוע תמיד גדול ממנו.