דברים שצריך איתכם בממ"ד/מקלט:
1. חיה מסוג פרוותי, בעדיפות לכלב/חתול/חמוס.
2. ספר טוב מזן הצחוק ודמע.
אין לי דרך לארגן לכם את הראשון (אבל אפשר ומומלץ לאמץ!!!), לגבי השני, יצא ככה שבדיוק יצא לי ספר והוא זמין מהיום גם בעותק דיגיטלי וגם במודפס! מוזמנים לשתף, לקנות, לקרוא, להמליץ וכו'.
(לינק רכישה בביו).
גב הספר - "ורק אנחנו נדע":
אסיה היא אישה אימפולסיבית, לא צפויה, לא הגיונית, מאנית־דיפרסיבית, שנונה ובלתי נסבלת. אישה שקשה לאהוב. בגלל זה אבשלום אוהב אותה.
אבשלום הוא טייס קרב, זחוח, מתנשא, שבטוח שהוא טוב בהכול, אבל צודק רק לפעמים. גבר בלתי מושג. בגלל זה אסיה חייבת להשיג אותו.
הם נפגשו לראשונה בזמן השירות הצבאי, בטייסת הקרב שבה הטובים הם לטייס, אבל הטובות – הפקידות – הן לטייסים רק לרגע קצר. לאחריו הן מיד נשכחות.
אבשלום המשיך הלאה, התקדם בדרגות, התחתן עם אחרת. אסיה נשארה עם המחשבות בטייסת, מלקקת את הפצעים שהפכו לצלקות.
עשרים שנה לאחר מכן, בליל גלנט, הם נפגשים שוב. הפעם אסיה לא תוותר על ההזדמנות להשיג את הגבר שהיא רוצה, או חושבת שהיא רוצה, או שבעצם בכלל לא רוצה, אבל כבר מאוחר מדי לעצור. כשפורצת המלחמה והוא נעלם שוב היא יוצאת למסע שהוא ספק נקמה, ספק התבגרות, מסע שלוקח את שניהם למקומות מסוכנים, מתאי שירותים בברים אפלים, ועד המיטה של אשתו של אבשלום.
זה סיפור על אהבה. זה סיפור על אובססיה. זה סיפור על הרגע שבו קשה להבדיל בין השניים.
❤💔״זו לא באמת אמנות עד שאמא שלך מתביישת בך". ככה אני תמיד אומרת.❤💔
***
עוד כמה ימים יוצא לי ספר ואני מבועתת. אני מבועתת כי אני מתביישת. האמת שלכל אורך הכתיבה של הספר הזה רציתי לקבור את עצמי מבושה. רציתי לקבור את עצמי מבושה כי כתבתי בספר הזה דברים שלא סיפרתי לחברות הכי טובות שלי, לפרקים אפילו לפסיכולוגית שלי. כי ידעתי שאת המילים האלה יקראו אנשים, כאלה שאני מכירה וגם כאלה שאני לא מכירה, וכל האירוע הזה יהיה פאדיחה גדולה. כי גם אם כולם יניחו שזו בתכל׳ס בדיה, שזה לא ממואר או סיפור אמיתי, הם עדיין יבינו שהעולם הזה קיים במוח שלי. שאני חושבת על הדברים האלה, וזה קצת חרפתי שדברים דפוקים כאלה בכלל עולים על בדל מחשבתי.
ומצד שני אני גם אומרת לעצמי - האמנות הכי טובה צומחת מכאב, ומבוכה היא רגש כואב, ובושה היא רגש כואב, והשפלה היא רגש כואב, ולפעמים להיות אמן זה להשפיל את עצמך ולבייש את עצמך ביודעין. זה משהו שהרבה אנשים לא מבינים. אנשים חושבים שלהיות אמן זה חרא גדול כי לא עושים מזה כסף. ובכן, יש הרבה סיבות לכך שהעיסוק באמנות הוא חרא גדול, כסף הוא הסיבה הזניחה שבהן.
ולא בכדי הרבה אמנים לא מקימים משפחות, כי כשיש משפחה צריך לדפוק חשבון, וכל המהות של אמנות היא לא לדפוק חשבון ולהגיד את האמת כהווייתה. ולא בכדי אמנים הם גם אנשים מאד בודדים, כי כדי להיות אמנים הם צריכים לחוות את החיים, אבל במקביל גם להיות מנותקים מהם. להיות צופים מן הצד שלומדים, שמאזינים למקצב של החיים אבל אף פעם לא באמת רוקדים, כי הם צריכים לרשום לעצמם נקודות בפנקס קטן. לזכור אנקדוטות בשביל היצירה הבאה. ללקט את כל הביזיונות של כל סיפורי החיים שאנשים חיים סביבם, ואת כל הפעמים שהם עצמם הגיעו לשיא עליבותם, ואז להעלות את זה על קנבס.
אז כמו שאמרתי, כבר שנים שאני אומרת לכל מי שמוכן לשמוע – ״זו לא באמת אמנות עד שאמא שלך מתביישת בך״. הגיע הזמן לשים את הכסף שלי (לא שאני מרוויחה אותו, כן? בכל זאת, סופרת, כאמור) איפה שהפה שלי. אני צריכה להיות אמיצה. האנשים שסביבי סובלים כמובן, כי אני בגדול אירוע בריידזילה שרק מסלים, אבל לזכותם ייאמר שהם סובלים באצילות ובשקט.
מזל שאבא שלי לא ממש קורא עברית, אבל אני מניחה שבשבועות הקרובים יהיה לו קצת קרינג׳ במועדון הפנסיונרים ברמת גן.
סליחה, אבא.🥹
❤מי שרוצה לינק לרכישה מוקדמת בהנחה❤ - הירשמו בלינק שבביו.
היי ליאל, יפה שעשית אייטם על הציוץ של הילה טוב בנוגע להשתלטות הדתיים על תל אביב. רק חבל שהבאת מרואיין רק מצד אחד, שהוא במקרה חלק מהבעיה, והבהרת לו שאת בצד שלו ועל הדרך גם ליקקת לו עם ״אני חותמת על כל מילה שלך!״ (נתת לו גם מכתביה ריחנית?) בדרכו לגזלט אותנו שאנחנו סתם מפחדים.
חבל גם שלא תחקרת קצת לפני על הגרעינים כמו ראש יהודי ש*מצהירים* שמטרתם היא הדתה וכפייה דתית בעיר. היה אפילו מספיק לעשות גוגל.
או לחילופין סתם להיות, נגיד, עיתונאית.
כשימנעו ממך ללכת ברחובות מסויימים, תזכרי את הרגע הזה. אם תשכחי בטעות, אנחנו נדאג להזכיר לך.
בכיינות מתנחלים היא תופעה מוכרת ומכוערת. אני אפילו לא הולכת להיכנס לשאלה אם בהקשרים מסוימים יש לה סיבות ניתנות להבנה. כי מה שתפס אותי בציוץ הזה הוא ההתעלמות מזה שבישראל יש ארגוני הדתה ממומנים על ידי המדינה מהכסף שלנו, החילונים העבדים, שמגיעים לשכונות שלנו, מתנחלים בהן כמו שהם עושים בשטחים כדי לקבוע עובדות ולאמלל את המקומיים, ואז כופים עלינו ״לכבד״ מנהגים שנועדו לפגוע בחופש החילוני שלנו, כמו תפילות בהפרדה במרחב הציבורי, או השתלטות על מבנים והפיכתם לבתי כנסת כדי לחנוק אותנו עוד קצת. ואז, אותם בכיינים מקצועיים גם מתפלאים למה אנחנו מרגישים שהם אצבע בעין. אגב, רוב החיילים שהגנו על המדינה לאורך שנותיה היו חילונים. בניגוד לציבור מסויים הם לא מזכירים את זה כל דקה ומבקשים מחיאות כפיים כל פעם שהם עושים למישהו קקי על הראש. וזו כבר תופעה קצת חדשה יותר, ועצובה יותר, שהייתי שמחה אם גם הציונות הדתית (כמו שהם אוהבים לקרוא לעצמם) תמצא את העוז להתנגד לה.
אבל אני לא עוצרת את נשימתי, מה שנקרא.
כדי להבין איך החברה הישראלית הגיעה לאן שהגיעה, די לקרוא את הפוסט שכתב שחר קמיניץ אחרי שיטוטים בחנויות הספרים בארץ.
הוא לא מחדש כלום כמובן. אנחנו הסופרים יודעים זאת כבר שנים.
למקרה שתהיתם איך הגענו עד הלום.
זה לא מקרי. יש להם גרעינים שזו מטרתם המוצהרת. אלו התנחלויות מוצהרות שמטרתן להצר את צעדי החילונים ולתת לגיטימציה לדרישה של תושבי העיר החדשים והדתיים לתפילות בהפרדה ולהדרת נשים.
הם רוצים לגמור את החילוניות פה. הסוף.
מעלה את הסרטון במלואו כדי שגם אתם תסבלו כמו שאני סבלתי מלראות אותו ולא תוכלו לעצום עיניים.
שני כלבים יש בסרטון הזה.
ואל תגידו לי שאני עושה דה הומניזציה לטרוריסטים היהודים. הם עושים את זה יופי בעצמם.
מתרגשת ברמות לשתף פעולה עם אחת מחנויות הספרים הכי מגניבות בעיר, שהפכה כבר לתופעת תרבות בפני עצמה. מוזמנות ומוזמנים לבוא, לפגוש אותי ולכתוב יחד אירוטיקה שהיא גם ספרותית וגם סקסית. 🩷
ממשלה רעה שמפקירה את תושביה למוות ולעוני. בעלי העסקים שנפגעו מהמלחמה הכי כושלת ומיותרת בהיסטוריה הישראלית עדיין מחכים לפיצוי.
מהמרת שלא יגיע לעולם, כי יש דברים יותר חשובים כמו חרדים שצריך לשחד.
