Ido Kolton

היה ראן לא טוב הערות עם גנץ

הערות עם ביבי

בחמישי האחרון @adikoren13 המדהימה החליטה לכתוב על 5 הבימאים המבטיחים של התיאטרון הישראלי זה ריגש אותי באופן מיוחד לחלוק כותרת עם הנבחרת הזאת אני מודה לה מאוד על ההזדמנות הבמה והחשיפה זאת הזדמנות גם להודות לתיאטרון גשר האהוב שהפך לי לבית ותודה אחרונה לסוכנת שלי ירדנה אסולין @yardenaagency @yardenaassouline על הדאגה האהבה וההכלה ללא תנאים בכל דקה ביום - איזה מזל שאת לידי על התמונות - גל מסס בתמונות: אני כבר מרגיש כמו חתן רק בלי הבעל אז בואו נישא תפילה שאני אפנה לזה זמן וגם זה יגיע השנה לינק לכתבה בתגובה הראשונה

⁨ מתן, הילה, מעין, עידו ומתן - הבמאים שלי 🫶🏼 כזו הפקה מהממת הודות לגילה וננסי, אין כמוכם! וכרגיל גולי שלי עם התמונות הפסיכיות שהיא עושה 📷 הכתבה המלאה עכשיו בסטורי! @gilaandnancy @gal.massas #כתבה #תיאטרון #הצגה #במאי #תמונות⁩

מפה לשם ביימתי 2 הפקות בתיאטרון הרפרטוארי עצם המשפט הזה גורם לי להחסיר פעימה ולא להאמין שזה ממש קרה שתיהן משחקות בתיאטרון גשר המופרע היפייפה והאהוב עליי האחת של גרוסמן השנייה של לורקה האחת סיפור נעורים ברחובות ירושלים השנייה על משפחה לא מתפקדת בספרד בשתיהן משחקים שחקנים ושחקניות מהטובים בארץ את שתיהן יצרו יוצרים ויוצרות שהם/הן כישרונות על בשתיהן אני גאה מאוד מאוד מאוד ושתיהן כמובן קיצרו לי שנים מהחיים בואו בואו בואו כל הלב שלי שם מישהו לרוץ איתו 11.5 12.5 17.5 26.5 - באשדוד בית ברנרדה אלבה 27.5 28.5 29.5 30.5 31.5

בסוף שבוע שעבר וכנגד כל הסיכויים עלתה על בימת גשר האלמותית והאהובה עליי ההצגה ״בית ברנרדה אלבה״ במקום שהפך לי לבית אמיתי אם מישהו היה אומר לי שבגיל 32 אני אזכה לביים את החומר הזה, עם הקאסט הזה, בתיאטרון הזה הייתי כנראה צוחק לו בפרצוף גאה כל כך כל כך ביצירה הזאת באנשים שעבדו עליה ומבצעות אותה חלומות לפעמים באמת מתגשמים מצרף את המילים שכתבתי לתוכנייה: קראתי לראשונה את “בית ברנרדה אלבה” של פדריקו גרסיה לורקה כשהייתי בן שש־עשרה. הקריאה הייתה עבורי חוויה מטלטלת. לא האמנתי שאפשר לכתוב כך נשים - בכזו מורכבות, רגש, תשוקה ואכזריות אנושית. גדלתי מוקף בנשים. נשים גידלו אותי, נשים עיצבו אותי, והחברות הקרובות ביותר שלי היו מאז ומתמיד נשים. אולי משום כך העולם של לורקה הרגיש מוכר כל כך - עולם שבו חיים פנימיים סוערים מתנגשים שוב ושוב עם הגבולות שמציבה החברה. באותן שנים הייתי נער גיי בארון. כמו הבנות בבית של ברנרדה, גם אני הכרתי היטב על בשרי את המתח שבין הרצון להיות מי שאתה לבין הפחד מפני המבטים שבחוץ. הרצון לדבר והחשש מהמחיר שעלול לבוא בעקבותיו. לורקה כתב את המחזה הזה בשנת חייו האחרונה. זמן קצר לאחר מכן, במהלך מלחמת האזרחים בספרד, הוא נרצח בשל היותו הומוסקסואל ובשל קולו האמנותי והפוליטי. קשה שלא לראות בכך תזכורת לכוחו של קול חופשי ולסכנה שהוא נתפס כמייצג בעיני משטרים וחברות שפוחדים ממנו. ולכן השאלה איננה רק מדוע להעלות את המחזה הזה היום, אלא אולי דווקא מדוע לא. מחזות גדולים אינם נכתבים רק על בית אחד בכפר ספרדי. הם נכתבים על הרגע שבו חברה מתחילה להעדיף ציות על פני חירות, שקט על פני אמת, ופחד על פני חופש. במובן הזה, המחזה של לורקה איננו רק סיפור אלא גם קריאת אזהרה. תזכורת לאן חברה עלולה להגיע כשהפחד והשליטה משתיקים את הקולות שבתוכה. דווקא עכשיו, כשהקולות של המלחמה בישראל עדיין מהדהדים סביבנו, חשוב במיוחד לזכור גם את הכוח שבחופש הביטוי - את הזכות לומר מי אתה ולהביע את עצמך גם כשהעולם בחוץ סוער ומפחיד. המחזה של לורקה מזכיר לנו שהמאבק על חירות אינו מתחיל בשדות קרב אלא בתוך הבית, בתוך הלב, בתוך הקול שמבקש להישמע. לפני שמגינים על הבית צריך קודם להגן על האדם שבתוכו. הבית של ברנרדה הוא בית שבו הדלתות סגורות אבל הקולות בפנים הולכים ומתחזקים. את ההצגה הזו אני מבקש להקדיש לאישה אחת גדולה מהחיים : אמא שלי, שממנה למדתי את הכוח לדבר, גם כשלא תמיד נוח לשמוע. (המשך הטקסט בתגובה הראשונה)

שאגת העידית. #עםישראלחי #תלאביב #פוריו #מלחמה

בישראל כמו בישראל הימים שוב ימי מלחמה וכולם מנסים להיאחז בתקווה, בתנועה, בחופש ובניסיון לעתיד טוב יותר. גם אני מנסה להיאחז באותם דברים ובעיקר ביצירה - יום האישה, ואני מביים את ״בית ברנרדה אלבה״ בתיאטרון גשר. ‏‎מחזה על נשים. ‏‎קאסט של נשים. ‏‎חדר חזרות מלא נשים. ‏‎ואני. ‏‎גדלתי בין נשים. אני מעריץ נשים. אני אוהב נשים. ‏‎ועדיין, עצם זה שגבר כותב פוסט לכבוד יום האישה תמיד מרגיש קצת חשוד — כאילו יש בזה סכנה קלה להתנשאות, או להסביר משהו שנשים יודעות הרבה יותר טוב ממני ‏‎אבל האמת היא שזו זכות גדולה להיות מוקף בקבוצה כל־כך חכמה, מצחיקה, חריפה, מורכבת, חדה ואמיצה של שחקניות, במחזה שמזכיר עד כמה נשים נאבקות על קול, חופש ומקום כבר יותר ממאה שנה — ושום דבר מזה לא באמת נגמר, הוא רק מחליף תחפושת ‏‎הלוואי שיום אחד לא נצטרך יום מיוחד כדי להזכיר את זה- פשוט כי זה יהיה מובן מאליו. נפתחה מכירת הכרטיסים ובתקווה שנחזור לימים שפויים החל מה24.4 בתיאטרון גשר תודה לאליעד סודאי חברי הטוב האהוב והמוכשר על העיצוב הגרפי

יומיים לא בחדר חזרות והוא מאבד את זה #מלחמה #תלאביב #מקלט #תאטרון

ביום רביעי האחרון עלתה בתיאטרון אורנה פורת ההפקה הראשונה שלי לשנת 2026 ושמה ״ואני שר״ מחזמר משיריו של שלומי שבת היא מספרת על ילד בשם עומר שאוהב לשיר יותר מהכל. בדוכן הפלאפל המשפחתי ״בני ובניו״ (על שם אבא שלו שנפטר). הוא עוזר לאימו ואחיו - הוא שר, מקפיץ כדורי פלאפל ועושה ללקוחות טוב על הלב, אבל, בליבו שלו הוא חולם להופיע על במה גדולה באמת. כשהוא שומע על האודישנים ללהקת ״צעירי העיר״ הוא מרגיש שזאת ההזדמנות לה חיכה ושחלומו עומד סוף סוף להתגשם. מבלי לשים לב תוך כדי עבודה נזכרתי שעומר הוא קצת אני. שגם אני חלמתי ופינטזתי על חלומות גדולים בצל מציאות משפחתית לא תמיד הכי פשוטה. עם אמא שמתפקדת כאם חד הורית בזמן שהאבא מת וצריכה לדאוג לכסף ולמשפחה שלה. הסיפור הזה ריגש אותי המוסיקה שמלווה את המחזמר הזה היא חלק מפסקול החיים שלי (חולון עיר בירה). וכשעומר שר את ״אבא״ הוא זועק מתוכו את כל מה שרציתי לשיר לאבא שלי ולא הספקתי. מבלי לשים לב היה בחומר הלכאורה פשוט ותמים הזה הרבה תיקון עבורי. תוך כדי שבבקרים אני עובד על טקסטים של לורקה לשיר בערבים את ״בחוף של טרפטוני״ היה איזון מושלם ואני כל כך מברך על זה. אני מודה לתיאטרון אורנה פורת על ההזדמנות ועל ההפקה ה6 במספר שביימתי שם תוך שנתיים. לצוות היוצרים המוכשר והיפה שנתן מליבו ונשמתו לטובת הדבר: שלומית ארנון וליאת לני פישמן על המחזה ועל זה שהפכו להיות לי לאימהות שניות תודה על האימוץ-אני אוהב אתכם לרועי ואטורי על תפאורה יפייפיה, מקצועיות בלתי מתפשרת ודיאלוג הכי נעים שיש לדן נימרי על סטייל שותפות ודרך כזאת יפה שאנחנו עושים יחד- דיפ דיפ פסטר ליאור יעקב חברי משכבר על מוסיקה מרהיבה, עיבודים מרסקים ולב ענק (המשך בתגובה הראשונה)

והנה גם אני קלישאה בדיוק כמוכם דופק סיכום שנה קבל עם ורשתות חברתיות סוגר את 2025 נטול ציניות ומלא בהתרגשות גדולה גאה ומאושר על כל היצירות היפות שנולדו לי ולשותפים שלי הלוואי שאגשים ונגשים עוד הרבה חלומות גדולים ויפים תודה לכל היוצרים שלי על הגשמת חלומות משותפים לשחקנים שלי שנכנסו לי ללב ולסטודנטים שלי שאני מייחל להם דרך קלה ונחיתה רכה בעולם האמיתי ולכל התיאטראות ובתי הספר למשחק שהאמינו בי ונתנו לי לתפוס מקום. בן המלך והעני/ תיאטרון אורנה פורת שבורים שבורות/מרכז ענב בת דודה של/ תיאטרון אורנה פורת הלב הנורמלי/ הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין מתנה מיוחדת במינה/ תיאטרון אורנה פורת מישהו לרוץ איתו/ תיאטרון גשר לא קל להיות מאושר כשהחיים קצת חרא/ תיאטרון אלעד

⁨ ״לא קל להיות מאושר כשהחיים קצת חרא״ אחרי הצגות הבכורה היה משפט שלכם שחזר שוב ושוב: ״מצאתי את עצמי בכל אחד מהדמויות, הייתי כולם.״ וזה בדיוק העניין. כולנו קצת מפחדים, קצת מצחיקים, קצת אבודים, וקצת מחפשים משמעות. אז אנחנו נרגשים להציג את הטריילר - על חמישה אנשים, ואולי קצת על כל מי שיושב בקהל. לתאריכים חדשים להצגות הקרובות וכרטיסים בביו >>> מאת: רודי מילשטיין במאי: עידו קולטון תרגום: עידו שקד צילום ועריכה: יותם מונק שחקנים: נדב ארדיטי, גיא בירגר, נועה גולדברג, גיא כהן שלו, עמית פרטוק⁩