לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו סגורים בתוך קופסה שקופה.
מבחוץ רואים אותנו, אבל מבפנים אנחנו מרגישים כלואים, עטופים בתחושות של פחד, ביקורת, דיכאון.
זו תחושה של חוסר אוויר, של להיות נוכח אבל בלתי נראה.
בהפקה הזאת אני וחורף רצינו לדבר על ההתמודדות שלנו מול הדיכאון. על הקושי לחיות עם החומות האלו, ועל הרצון לשבור אותן, לנשום מחדש, ולהגשים את עצמנו למרות הכאב.
עבורי, הצילום הוא ריפוי. הוא הדרך שלי לבטא את עצמי , להפוך כאב לתמונה, ולמצוא משמעות בתוך הסדקים.
ודרך זה לעזור גם לעצמי וגם למי שמצטרף למסע איתי לחוות ולספר סיפור
