דימוי מתוך הסולו שלי ״גלעד - המחזמר". כאן ברגע הזה אני נער גבעות מעורטל, מנסה לקטוף תפוח מעץ הדעת, ברקע מתנגן ״יום המחר שלי״ מתוך הסרט ״קברט״ של בוב פוסי.
רצחנו אחד עשר ילדים בתור לחלוקת תוספי תזונה. תינוקות, אמהות, נערים - רצחנו אותם בתור לתחליפי חלב. רצחנו והצדקנו. רצחנו והסברנו. ותמכנו וגיבינו והצרנו.
אני מתבייש בעצמי, בעם שלי, בושה נוראה. מתבייש בא.נשים אהובים עליי שתומכים ברצח עם, מתבייש בחברים קרובים שמצדיקים הרעבה, מתבייש באמנים שמגבים הפגזות, מתבייש בקווירים תל אביבים שתומכות בהקמת מחנה ריכוז בעזה. אני מתבייש בסבבה הזה שפיתחנו כלפי מחיקת ערים, השמדת אנשים, מרחץ דמים של ילדים נשים וגברים.
הסולו הוליד הרבה דברים - תגובות, ביקורות, שאלות, חום ותהיות. אבל מעל הכל הוא הוליד בי את הצרחה הזו של לעשות. את ילדי עזה אני לא יודע איך להציל. אני מפגין, אני משתף, אני בוכה. אבל להפסיק את הרצח עם הזה אני לא יודע איך. גם את הכיבוש אני לא יודע איך לסיים. אבל אני מנסה לעשות מעשים טובים. מי שמתעניינ.ת בנוכחות מגינה בגדה - דברו איתי. אני אמנם עוד די בתולי בתחום אבל חשוף לחיבורים וערוצים לסייע ויכול לחבר לא.נשים וגופים רלוונטיים. יש פעילויות הארד קור כיבוש לפרצוף מכות ממתנחלים ומהצבא ויש פעולות יחסית ״רגועות״ של חקלאות, רעיית צאן, בנייה ושיקום. מוזמנים לכתוב לי אשתף במה שאני מכיר.
צילום מתוך "גלעד - המחזמר" // הרמת מסך 2025, צילם: יאיר מיוחס.
@yair.zooz