שיקוי וCOMME IL FAUT גאות להציג ׳רגע לעצמי׳
תערובת צמחים שרקחה רוני ססלוב, הרבליסטית קלינית, לאלה שסוחבות את העולם על הכתפיים שלהן ומגיע להן רגע לעצמן. מומלץ בקור ובחום.
זמין עכשיו בחנויות ובאתר
צילמה ברגישות: אלה ברק
@ellabarak___@ronisaslove@shikui_herbals
לצוף
מאושר ונרגש להציג לכם את אלבומי השני!
תשעה שירים שנאספו בשנים האחרונות, לפני, אחרי ותוך כדי.
אני רוצה להודות לאורחים שבאו לקחת חלק ולשיר איתי. לאילן פלד, ברי סחרוף, ג’ימבו ג’יי, הפנר, ירמי קפלן ומעל כולם כמובןןןן סתיו גור.
יש ברשימה הזאת אנשים שאני מעריץ מאז שאני זוכר את עצמי, אומנים שאחראים באופן ישיר להתאהבות שלי במוזיקה והבחירה בחיים האלה והמקצוע הזה. העבודה המשותפת איתם היא לא פחות מחלום שמתגשם. תודה תודה תודה.
תודה לכל החברים שלי שעזרו בנגינה מיקס ומאסטרינג
אמוץ גלס ואנגליסטר שמיקסמו שירים ולמיסטר ארן לביא,
לניר קליינר על התוף, נדב פסט על הכינור, אביחי אורנוי על החליל, יונתן ויינריך שרקן מצוי,
לעופר ניסים, ימי ויסלר,
תודה לאלה ברק על החברות והצילומים ולרוני קוך על הלטרינג והעיצוב, ולדן יהודה על תמונת יחצ והצבת מראה.
לספיר, עדי ועמית השועלים מיוניברסל
לאירית ירון דקר על יחצ ללב
ולכל החברים שהתייעצתי איתם ואכלתי להם את הראש בתקווה שיצא טוב, סליחה ותודה.
#היום_בפורטפוליו🎙️ #תיקעבודות
פרק 268: אלה ברק
אלה ברק היא צלמת ואמנית, בוגרת התואר הראשון במחלקה לצילום והתכנית לתואר השני באמנויות בבצלאל. ״מאז שאני לא סטודנטית, כל הזדמנות שיש לי לדבר על צילום היא דבר בשבילי״, היא אומרת. ״זה מדיום מאוד שונה מהשיח שיש עליו״.
ברק עוסקת בצילום מסחרי (צילומי חתונות וסטודיו), בצילום פורטרטים ועיתונות (בעיקר במוסף גלריה של עיתון הארץ) ובצילום אמנותי; ולפני כשנתיים גם הציגה תערוכה מציוריה בגלריה אורית ושדי בתל אביב. ״הרגשתי שהדבר היחיד שאני מרגישה שהוא ודאי הוא הציורים, שאותם אני רוצה להראות. מקסימום יגידו שאני ציירת לא טובה, אבל אם יגידו שאני צלמת לא טובה – מה יהיה?״.
לדבריה היא צלמת עוד הרבה לפני שהיא אמנית. מי שחשף אותה לעולם היה סבא שלה, כבר שהיתה ילדה קטנה: ״בימי חמישי הוא היה אוסף אותי, היינו אוכלים ארוחה נוראית ונכנסים לעולם של הדפסות אנלוגיות בחדר האמבטיה של סבתא שלי. בכיתה א׳ קיבלתי ממנו את המצלמה הראשונה שלי. אני לא יודעת אם הייתי צלמת אם הייתי נולדת ישר לתוך עולם דיגיטלי״.
גם לסבתא שלה היה מקום חשוב בתהליך – היא היתה מהרגע הראשון מושא הצילום (״סבתא היתה יושבת בסלון ואנחנו היינו מסתובבים סביבה ועושים את הטסטים שלנו״); והיא גם זו ששימשה לה כמוזה באחד הפרויקטים המרכזיים שלה שעוסק בזקנה, התפוררות, יופי, גילנות וגוף – שבו היא גם לוקחת חלק כמצולמת בעצמה, כמו בפרויקטים נוספים (״אני פרפורמרית ומתארחת בתוך הצילום של עצמי הרבה פעמים״).
גם כשהיא מצלמת לעיתון, ברק מתייחסת לצילום כמו ל״ריקוד שהוא מפלצת שלא משנה כמה תאכיל אותה – יש בה פריימים שצריכים להיוולד, וזה לא משנה מה יקרה איתם אחר כך״; וגם אז מה שהיא נהנית ממנו במיוחד הוא המפגש האנושי. ״אני בת של פסיכיאטר אז השיח הזה תמיד היה. אני צינור מעבר. כל יום הוא אחר ואני נגזרת לתוך סיטואציות אנתרופולוגיות שהם עבורי ניתוחי לב פתוחים״.
