אז נסענו לגיחת חברות ילדות בתאילנד.
ארבע חברות ילדות (כבר פאקינג 40 שנה) שגדלו בקרית חיים והתפזרו גאוגרפית להוד השרון, קיבוץ משמרות, חופית וביירון ביי באוסטרליה.
בתכנון המקורי: נסיעת חברות ילדות בגיל 40.
מפה לשם: נסיעת חברות ילדות בגיל 50.
או בקיצור: אותו חלום (מינוס מרי לו) פלוס עשור.
או אם תרצו, אותו חלום רק עם יותר מודעות עצמית ופחות סבלנות לשטויות.
ובינינו, עשור לנשות קריירה, נשואות עם ילדים זה נחשב ספונטני. אז סתמו.
וחוץ מזה, זה אשכרה קרה.
תאילנד. יובל. אנחנו.
שמש שעושה נעים לעור הפנים.
(וגם בלוק SPF50 כי פיגמנטציה).
צבע טורקיז של ים שעושה פלאים לנפש. ולסטורי.
מנות תאילנדיות בכמויות שגרמו לנו להתחיל לזהות מרכיבים. גם של הרוטב.
מסאז’ים בכמות שגרמה לגוף לחשוב שהוא עשה רילוקיישן לספא.
סבן אילבן במינון שמספיק כדי לייבא סניף ארצה.
וגם שיחות ברומו, מלא עצות של אודטה, פסיכולוגיה זולה וגם יקרה, רכילות ומצחיק של פיפי. ליטרלי פיפי. (מסתבר שזה נכון השיט הזה שמספרים על 50 ורצפת אגן).
ובקיצור:
פחות להעלות. יותר לחוות.
פחות להיראות. יותר להיות.
פחות ״מתישהו״. יותר ״עכשיו״.
אז נכון שלקח לנו עד גיל 50,
אבל יש חלומות שלא מאחרים.
הם פשוט מחכים שתתפני אליהם באמת.
וברור שנעצנו כבר לשנה הבאה.
מה שאובייסלי אומר שנתראה ב-60.
כי אולי הזמן עובר מהר.
אבל חברות אמיתית לא עוברת בכלל. אוהבתותכן חברות שלי❤️
@einav.steiner @naamakaminer.positive.psych @hadar_redler dler
אתמול, באמצע עוד יום מטורף בעבודה, עלינו לגג של הפנטהאוז היוקרתי במלון האייקוני The Jaffa. הייתי באמצע שיחת טלפון, אבל למזלי, לא משהו שהפריע לצלמת שהייתה לידי לכוון עליי את העדשה וללכוד את הרגע הזה וכמה מאלו שבאו אחריו. העליתי לסטורי, אמרו לי: ׳אלו תמונות של פיד חמודה׳. מפה לשם.
צילום: @dana_kopel
אז הגענו לסיישל, גן עדן עלי אדמות שמרגיש כאילו עשית צ׳ק אין לתוך גלויה.
עם מים בצבע טורקיז מדויק, חול לבן ורך, צמחייה טרופית משוגעת בירוק בוהק, ציפורים אדומות שקוראים להם פרוש מדגסקר (אין עליך צ׳אטוש אתה אח על מלא) ובקיצור, הבנתם- אלוהים נתנה עבודה ממש יפה פה עם הפוטושופ.
וניצלנו כל רגע של שמש ושמיים כחולים, מה אנחנו פראיירים?
דגמנתי את רוב בגדי הים שהבאתי. הרמנו לחיים מהבוקר עד הערב. כולל. וכשלא הרמנו לחיים אכלנו. כמה אכלנו? בואו נגיד שאם היו בודקים בשדה התעופה אובר וויט לבני אדם היינו בבעיה.
ואז הגיע יום שני בבוקר.
וויתרנו בשמחה על הטורקיז, הקוקוס, השקיעות והחול הלבן, והדבקנו את עצמנו למסכים. מבחירה כמובן.
והחטופים החלו לחזור וכל היופי הזה מסביב הפך בשניות לרקע מטושטש.
כי עם כל הכבוד לנוף שאי אפשר לשבוע ממנו,
אין תמונות מרגשות יותר מאלו שפללנו להם כבר שנתיים.
ובכינו. והתרגשנו. ושמחנו. ושרנו. והרמנו לחיים. ונשמנו.
ונזכרנו שאנחנו ישראלים.
ולישראלים כמו לישראלים – איטס קומפליקייטד.
שמחה ענקית עטופה בזיכרון מהול בעצב, שעטוף בתקווה.
ולמרות ובגלל,
המשכנו לחגוג.
כי גן עדן זה גן עדן, ואם ברומא – תתנהג כרומאי, אז בגן עדן? תתנהג כמו אדם וחווה – רק עם SPF50, דרינק ביד ימין ונייד ביד שמאל כי אם כבר נהנית, שיהיו הוכחות.
תודה לך סיישל, גם הפעם היית ממש טובה אלינו, מעריכה שנתראה שוב בהקדם.
#seyshelles #heaven #heavenisaplaceonearth #paradise
כשאתה טינאייג׳ר, כל מה שאתה צריך בחופשה זה קליטה, כדור, ים, בריכה ושופינג (לאו דווקא בסדר הזה).
כשאתה הורה לטינאייג׳ר, כל מה שאתה צריך בחופשה זה בגד ים (עדיפות לכזה שיסתיר עילה לביקורת) וחברים טובים שיזכירו לך לצחוק או להוריד שאט ולנשום…;)
מפה לשם- חלקידיקי, יוון.
האי בו הים צלול כמו שהנשמה שלנו מפללת להיות, אחרי הימים העכורים שעברנו.
וזה לא שעכירות יכולה פתאום להתפוגג באחת (בטח לא לפני שהחטופים יחזרו)
זה פשוט שהצלחנו לקחת פסק זמן.
ולנשום.
וליהנות מדברים פשוטים שלאנשים אחרים בעולם אולי נראים טריוויאליים אבל אם אתה ישראלי, או אז זו כבר חתיכת פריבילגיה.
בלילה האחרון שלנו ביוון, באמצע דינר באחת המסעדות, החבר׳ה מהשולחן ליד, החלו למחוא כפיים. בתמימותנו, חשבנו שהם חוגגים יומולדת ומיד הצטרפנו למחיאות והגדלנו כששרנו להם ׳הפי ברזדיי׳.
״אנחנו לא חוגגים יומולדת״, אמרה לפתע אחת הסועדות בעברית עם מבטא צרפתי כבד והסבירה, ״אנחנו מוחאים לכם כפיים על מה שנאלצתם לעבור כישראליים״.
תודה על חופשה משפחתית שסיפקה אתנחתא מהמדינה המשוגעת והאהובה שלנו.
“Sometimes the best way to recharge is to disconnect.”
בתנאי שיש קליטה כמובן.
