כשהמים מגיעים עד נפש ואז מסתמן שיש עוד נפש ועוד מים מהולים ברפש. בין הדחקה לאזעזקה לצעקה, עבודה חדשה ברוח התקופה - ״הצבר״
טכניקה מעורבת צילום ופיסול בסיכות
“HaTzabar” - Photography & Sculpture with pins
#artistsstandwithisrael #artists_for_israel
מרפי שפגשתי במושב בשבוע הראשון לאחר ה-7 באוקטובר. הלכתי ברחוב והוא פשוט הופיע. התקרב אליי, נתן לי ללטף אותו והמשיך בדרכו.
הייתי נסערת רגשית וראיתי במפגש איתו רגע מכונן. אולי יש תקווה, אולי כן יגיע בסוף חמור לבן. הגאולה בתוך כל הכאב הזה. אולי זו רק תזכורת שהכל ביחד. בכל זאת, המשיח לא בא.
הרגשתי מוכרחה לצלם אותו. הגעתי שבוע לאחר מכן עם בד רקע שחור שלקחתי מבועז, חצובות ואסיסטנטית מספר אחת - אחותי.
עשיתי את כל המאמצים למצוא את בעל החמור, זה היה פשוט האמת, צביקה וחיות המשק שלו, הגו טו הראשון שלי.. אבל התיאום לקח רגע.
כל החבר׳ה במשק חשבו שאני איזו מטורללת שלוקחת עכשיו את מרפי למרעה, מעמידה בד רקע שחור ומבקשת ממנו להצטלם.
כולם הסתכלו עליי ועל מרפי, אחותי הביאה איתה את השקט והאיזון הנכונים. מרפי ואני מצאנו את התדר. מאז אותו קליק, מאז אותו יום אני ממש חושבת שהוא זכר אותי. באחד מטיולי החורף במושב פגשתי בו שוב, הוא בא אליי וכאילו אמר ״שלום״. התלטפנו והתחבקנו ארוכות והוא המשיך ללחך חובזות גבוהות. צילמתי אותו עוד כמה תמונות. בעריכה התחברו לי הפריימים ליצור בין כלאיים המורכב מאותו אחד, רק חדש. הנה הוא כאן. מרבה אור וטוב בעולם. כמה שרק אפשר בתוך הדו קיום שלנו של הנסבל ובלתי נסבל.
1. השבוע הפסדנו לקוח גדול שפנה ליצירת דימויים ב-AI. אני מבינה אותם, ואני מבינה אותי. אולי זה נשמע עקשני, אבל אין לי עניין לוותר על יצירת דימויים עם אור לטובת טכנולוגיה שמחליפה את הקסם והכימיה האנושית שמתרחשת בזמן אמת.
2. יום למחרת צילמתי פורטרטים ללקוחה פרטית. זו הייתה הפעם הראשונה שלה מול מצלמה להנכיח את עצמה. כמה אומץ, איזה סיפור חיים. אני מעריכה כל אחת ואחד שמוכנים להיחשף כך.
3. בעולם חודרני ומרושת מצלמות מהיד שלנו ועד לכל עמוד תאורה - המבט הופך כמעט לנשק. הוא בוחן, מקבע, משתק.
4. ובתוך זה, אני חושבת על צילום.
הצילום לא הולך לשום מקום. הוא משתנה ומתעצב בתוך הבהילות של המציאות, אבל הוא כאן והוא יישאר. יש בו כוח: הוא יכול להיות אלים, אבל גם מרפא. דווקא מתוך הסכנה שבו, הוא יכול להפוך למרחב מוגן. כזה שמחזיק רוך ועדינות.
5. במהלך הצילום אני מרגישה את המתח בגוף של מי שמולי במבט, בנשימה, בשפה. דרך נשימות, מוזיקה והומור משהו נפתח. חוזרות לנוכחות, חוזרות למשחק.
6. אני נזהרת בצילום פורטרט שאינו שלי. רוצה שהמרחב הזה יהיה קודם כל עבורם לא עבורי. עדות עם אחריות.
7. בארטפורט מציגים תערוכה מעולה על דיוקן עצמי במציאות של פיקוח בלתי פוסק. אני חושבת על פירוק הזהות שלי מול המצלמה ועל הכוח שברפלקציה הזו. הגוף שלי, הבית שלי, אני מחליטה מה לעשות איתם.
8. מוקדם יותר השבוע ראינו את המלקטים והמלקטת של אנייס ורדה (2000).
איזו אישה מרגשת. הסרט הציף מחשבות על צילום של היום לעומת אז, ועל פעולת הליקוט שאני חוטאת בה לא מעט. הבית שלי מרוהט ברובו מהרחוב, ומהחומרים האלה אני גם בונה את האמנות שלי.
ורדה מלקטת עם המצלמה.
לא לוקחת - אוספת.
לא פולשת - שוהה.
היא מותחת חוט עדין בין פרטים קטנים לבין הסיפור הגדול של החיים. לפעמים נדמה לי שהיום כבר לא היה אפשר לעשות סרט כזה. המודעות למצלמה, הפחד מחשיפה והשליטה בדימוי מקשים להיכנס באמת פנימה, בעדינות אין קץ.
9. נזכרתי בחמסה שליקטתי ותליתי בכניסה. כל יום היא מברכת את מי שנכנס ויוצא.
מתוך מקום שעלול להיות חודרני, אני מבקשת ליצור מרחב של שהות והגנה.
פנים כף היד חושפת סיפורי חיים שלמים ויחד עם העין אני מצלמת.
10. תשומת לב זה התרגול של החיים
חיינו הכואבים על האדמה הזו. זירת אירוע מתמשך. נתקים וחיים בתוך בלתי אפשרי. אפשרי. זה לא הולך ונהיה יותר טוב. תקופה של נס. גדר תיל שמצאתי בשבוע השבעה באוקטובר ופיסלתי למשהו. מהמנהרה הזו חייבת להאמין שאיפשהו חבוי ושזור תיקון. לכולנו, בשם האבנים.
אני כותבת כבר כמה ימים ומוחקת. ראשית חשוב לי להבהיר - אין כאן אפס. אני עומדת לצד אחיותיי במאבקן לשחרור וחופש מהטראומה, מהבושה, מהאשמה ומהכאב שהן נושאות יום יום. בזכות האומץ שלהן נשים רבות משתחררות גם כן, נשים שלא מסוגלות לדבר או שבחרו שלא לדבר על הפגיעה שהן עברו. גם אני אחת מהן.
ובכל זאת, בימים האלה אני עדה להרבה מורכבויות ודילמות הנלוות לעיקר: העברת הבושה וההסתרה מהנתקפת אל התוקף. כולי תקווה שגל זה יוביל למהפך רחב יותר, בעוד ועוד תחומים בהם נשים מודרות ומושתקות.
למרות הטראומה האישית שלי ולמרות הטריגרים המופעלים בי כבר כמה ימים החלטתי לכתוב ולשתף יש דברים שמבקשים בי להיאמר. אבקש שיח מכבד ככל האפשר, גם ככה הכל מופעל אצלי.
1. הכרתי את זה שאין להגיד את שמו. לפני כמה חודשים. בילינו יחד. אכלנו, שתינו, דיברנו שיחות עומק רגישות, טובות ומעניינות. לא ידעתי על הקשר שלו לפרשה הנוראית הזו. אינני קוראת אייטמים וחדשות בנושאים הקשורים לפגיעות מיניות, כאמור אלה הם סכנה עבורי וכשאני נחשפת לתכנים כאלה עלולים להתרחש דברים שאינם טובים לגוף שלי ולנפש שלי. עבורי הוא היה אדם אחר - כזה שנכנס לי ללב (מסריט כמה שזה מתעתע ומפחיד).
2. בימים הראשונים, לצד תגובות פוסט טראומטיות, הסתובבתי במחשבות אובססיביות על החברים והקולגות שלו ובאותה נשימה גם על אנשים בחיי שהכירו את מי שפגע בי. לראשונה הבנתי עוד צד במורכבות הזו: יש אנשים שלא מודעים לחלקים האפלים שמתקיימים באותו אדם הפוגע מינית.
3. אני לא מצדיקה בשום צורה את המעשים. אבל אני כן מאמינה שחלקים כאלה יכולים לנבוע ממקומות חשוכים של פצע, של טראומה שלא טופלה, של חסך רגשי, של חוסך ויסות וחוסר תקשורת. זה לא תירוץ. זה ניסיון להבין את המורכבות האנושית.
4. הגל הנוכחי - השיתופים והמרי האזרחי הזה הוא עוצמתי, משחרר וחשוב מאין כמותו. בתוכו מתגלות עוד ועוד נפגעות, זה בלתי נתפס, נורא, מחריד, מזעזע. צר לי שלעוד נשים נלקח החופש הבסיסי כל כך על חירות גופה ונפשה.
5. במקביל, אני רואה תגובות קיצוניות לעיתים של אנשים שבעצמם התנהגו בדרכים פוגעניות, וכעת מתוך אשמה (מודעת או לא), מבטאים עמדה אלימה כלפי הנאשם. יש כאן סכנה שהשיח יהפוך לעוד זירה של אלימות בפני עצמה.
6. אני חושבת שהחשיפה הפומבית, ציד האנשים ומעגליו הקרובים, לא בהכרח משרתים את התיקון. מדובר באדם שביצע מעשים חמורים והוא צריך לתת עליהם דין וחשבון אבל האלימות ברשת כלפי המעגלים סביבו לא תוביל לריפוי.
המשך בתגובה הראשונה
זָארְדִי־יֶה מָאן אַז טוֹ, סוֹרְחִ’י־יֶה טוֹ אַז מָאן
زردیِ من از تو، سرخیِ تو از من
הצהוב שלי אליך, האדום שלך אליי
להשאיר באש את החולי והעייפות ולקבל ממנה חיים.
הערב באיראן אמורים לציין את יום רביעי המואר, פסטיבל האש שקורה לקראת נורוז, חג השוויון והאביב. געגועי הוריי למולדת שלהם שהשאירו מאחור במידה רבה הם געגועיי למקום שמעולם לא ביקרתי בו אבל חי ורדום בתוכי באותה הנשימה.
טקס ונס, זיכרון וגעגוע; יסודות חיוניים להישרדות במציאות שהכל נכלה בה.
צילמנו במדבר
תחילת המלחמה כל הגוף גרד ופריחה
מערכת העצבים כבר לא יכולה להכיל עוד טיפה נוספת של מתח
נעה בין בועות סבון וסטודיו ואיך בכלל מתפרנסים. אבל משתדלת לזכור התרגול הוא לסמוך על היקום ועל האיזונים ולהיות בתנועה עם החיים. גם בזמנים חשוכים.
יום רביעי חרדות קשות בדרך ליוגה. התרעה הלב על 200 מחפשת מקלט ממשיכה לדווש לשם. מסיימת יוגה אני לא רגועה. אמצע הלילה אזעקה ומיד אחר כך טלפון לא מפסיק לרטוט משהו קרה. הרבה נשבר באותו לילה והרבה מזל. הרבה מזל שהם בטוב הרבה מזל שהם עושים לימונדה הרבה מזל שהגוף בסדר והחומר ישתנה ויתעצב מחדש וישוקם. הרבה הודעות, הרבה חיבוקים, הרבה אהבה.
יום הולדת פעם בשנה למי יש חשק בכלל. אנחנו בורחים למצפה, עוד בועת סבון שם אפשר לישון בעירום בנחת. המטוסים מלמעלה הכרם פורח ממול, מאחורינו הבית של ההורים ומצדדינו מעטפת של אנשים טובים.
מלחמות אהבות בשמים ציפורים רבות על מרחבים פתוחים. בחלומי האחרון בני האדם הינדסו את הים ועשו גלים מאוד גדולים וגבוהים. אני כל הזמן בדיאלוג עם הפחד בדיאלוג עם המרכז שבי.
השנה בהחלט היה מזל טוב. נפילה קרובה לבית לבבות מצטופפים בשורות.
חזרה לתל אביב מעברים זה אף פעם לא קל הגוף שוב במתח שוב על הקו בין מקלט לשינה טרוטה ללילה בבית עם ממד.
אתה שואל מה שלומי אני עונה בקצרה שלומי כבחדר המתנה. בחדשות משדרים רק זוועה.
תודה לכל מי שכתב ואהב, ספציפית במיוחד וגם בכל יום עכשיו
שום דבר לא מובן מאליו
תמונה ראשונה - פייסיטי של מלחמה
