Achi Nota

*ההרשמה לטקס "רסיסים" לנופלים ולחיים בכפר בלום נפתחה !* פרויקט רסיסים בעמותת נט"ל עורך טקסים בערב יום הזיכרון ברחבי הארץ, המעניקים מרחבים בהם ניתן לעבד ולשתף חוויות מלחמה וטרור, מתוך הבנה שלכל אדם יש סיפור ולכל סיפור יש מקום. הטקסים נותנים במה לסיפורי הנופלים ולאלה שנשארו בחיים אך נשארו עם פציעה שקופה או נראית, שמלווה אותם כמו גם את קרוביהם. אנו מזמינים אתכם לשאת ביחד את משא הזיכרון החי בטקס בכפר בלום שיתקיים השנה במרכז קלור. *דוברים* :סמדר להב, עמית רם ושירה רייקין *אומנים* : עומרי קרוואני *להרשמה: /4j6d2acj* *הטקס ייערך בערב יום הזיכרון – 20.04.2025, פתיחת דלתות החל מהשעה 19:15.* הכניסה ללא עלות, אך מותנית בהרשמה מראש, מספר המקומות מוגבל. הטקס יהיה גם משודר בלייב בפייסבוק. בימים אלו אנו פועלים בהתאם להנחיות פיקוד העורף, במידה ולא יתאפשר לקיים את הטקסים עם קהל, יישלח לנרשמים קישור לשידור בלייב מהטקסים.

יודע ממקור ראשון Roni Nota כמה המקום הזה חשוב- מרחבי סיוע רגשי בהודו, המספקים תמיכה ללוחמים/ות וניצולים/ות עם מצוקה נפשית בעקבות המלחמה, להכווינם לצמיחה ובכך לחזק את החברה הישראלית. קישור ומידע בתגובות.

ובסוף גם זה קרה השבוע- קבלת תואר ראשון בגילי המופלג. אולי יש כאלה שזה נראה להם אירוע לא עד כדי כך משמעותי. מי שמכיר אותי יודע כמה זה ניצחון גדול בשבילי. עוד צעד קטן קדימה. היום האחרון שלי בשיקום בתל השומר לפני 3 שנים היה גם הראשון בלימודים. נסעתי מהשיקום ברכבת ישר לחיפה לאוניברסיטה והרגשתי שאני עובר את קו המשווה בין חיי המפורקים לחיי המתחדשים. עכשיו הייתי כותב כאן כל מיני תובנות וחידודים על התחתית ובראשית אבל מאז געשה הארץ, מיטב בנינו ובנותינו לחמו, נהרגו ונפצעו וההקשר כבר אבד לנו בדרך. מסביב הכל טובע במאבק על זהויות, לאומיות ולעומתיות. בעולם משוגע אני משתדל להישאר בתודעה של חיים פשוטים. כל בוקר מחדש לנסות ללכת קדימה. גבריאל בלחסן ביטא את ההרגשה היטב: ככלות האש תשקוט הארץ תצמיח עשב עדין ורך בעיניים שלה אין שום רוע הן צלולות והן אוהבות אותי וזה כבר נס.

בהלוויה באמצע אוקטובר 2023 היה קריר והנוף היה מאד יפה. אבל אני ממש הזעתי והיה לי חם וזה לא אופייני לי בכלל. ופחדתי נורא הילדים שלי נלחמו בעוטף ולא דיברתי איתם כמה ימים ולא ידעתי מה קורה איתם. והרגשתי שאין לי אדמה שאני יכול לעמוד עליה עכשיו. ולפני הלוויה היו המון צעקות ולחץ וענינים אבל בבית העלמין היה פתאם שקט. והיו המון אנשים מכל הסוגים שעמדו מכל הצדדים ונדחפו בעדינות וכולם נראו לי אבודים אבל בכל זאת ביחד. ואז מישהו ניגן שיר מאד יפה של בוב דילן והוא שר איך שהייתי רוצה לשיר כמו קבלת שבת בבית הכנסת. ותוך כדי שהוא שר הרגשתי צורך אז נשבעתי ונדרתי כמה נדרים לאלוהים שנראה לי שלא קיימתי אף אחד מהם ואני בכלל לא זוכר אותם. ואחרי השיר מישהו זרק את הגיטרה על האדמה ליד הקבר בעצבים ואף אחד לא אמר לו כלום. והייתי מבסוט מעצמי איך אני מחזיק ומוחזק ומדוגם עם המדים ולא נשברתי למרות שהרגשתי כמו בגיהנום. ופתאם בצד ראיתי את רזיאל בוכה ממש בוכה דמעות זולגות. והתפלאתי איך הוא מרשה לעצמו בתפקיד שלו ככה לבכות מול כולם. חשבתי מתי אני אבכה על כל מה שאיבדתי ובכלל איזה פלא זה בכי ואיך נדפקה לי האפשרות לבכות כמו בן אדם. וביציאה ראיתי קצין לשעבר שהכרתי פעם הוא היה עם ג'ינס וחולצה קצרה והיינו ביחד בהיתקלות בלבנון לפני 25 שנה והייתי בטוח שהוא לא יזכור אותי הוא גם כעס עליי בזמנו שעשיתי בלאגן בתחקיר בגדוד. הוא ניגש אליי וברוך הניח עליי את היד וליטף את הדרגות על הכתף ואמר, שלום אחיה ואמר, תודה לך. ובאותו רגע הרגשתי שאני ממש יכול לבכות אבל בסוף לא בכיתי. "לא יודע מה זה נצח, מילים לא אומרות מאום"

לפני 3 שנים הצטרפתי לעמותת לב אל לב ישראל H2h שתומכת בלוחמים, לוחמות ותומכי לחימה עם פוסט טראומה צבאית. במפגש הראשון היינו 15 חברים בלחץ. היום העמותה תומכת כבר ביותר מ-100 משתתפים. אנחנו מגייסים עכשיו כסף להגדיל את מעגלי התמיכה. זאת תמיכה אמיתית, מעשית, שעובדת. שיעורי יוגה תרפיה, מנטורים וקהילה חזקה. המטרה היא להציל חיים, לתת משענת ודרך פעולה לחיים טובים ומלאים יותר למתמודדים עם פוסט טראומה צבאית ולמשפחות שלהם. אנחנו רוצים להרחיב את מעגלי התמיכה ולתת אפשרות לעוד אנשים להצטרף. יש המון לוחמים משוחררים ומילואימניקים שזקוקים לזה. התרומה שלכם מגיעה למקום שבו באמת עוזרים לנו לקום על הרגליים, למצוא עבודה, לנשום, לחיות. אפשר לתרום, רצוי לשתף ולשלוח לכל המעוניין. כל הפרטים בקישור ל jgive /new/he/ils/donation-targets/156131 קישור גם בתגובות, תודה

"האם אני נשמע היטב? עבור, עבור, גם אתה נשמע קטוע... אתה נשמע פצוע, אתה" ( בארי חזק) כן אני יודע שאני כבר לא עונה לטלפונים, לא יוצא לארועים, מדפדף מפגשים חברתיים. יש לי המון תירוצים, "אני אחזור אליך" בהעתק הדבק, שקר לבן ומפנק, כי זה לא שזה לא אמיתי, בתכנון זה בטח יקרה לדעתי, התזמון קצת יותר איטי. לעיתים לא מגיב להודעות, ברחתי מהרשתות, מסנן, מתחמק, משלב כוחות. הייתי רוצה להיות ממש לא זמין, אבל יש גבול ולמה להקצין, יש לי תשובה מוכנה, לכל שאלה וטענה, בעיקר את עצמי אני מחרטט, מעת לעת, בבוקר אני עובד, בצהריים מתמודד, בערב שורד, ובלילה מממממ, בלילה זה יותר כבד, בלילה אני מרגיש בודד. בלילה, בחושך, אני מנהל שיחות עם אנשים כאלה ואחרים, בעיקר חיילים שכבר מתים, שותים קפה שחור באולם מלא נרות וחללים. לפעמים הם צוחקים עליי שאני לא משחרר, יש עוד מיליון כמוך גבר. המלחמה שלך נשכחה, גל של אבנים ואדמה מלוחה. חלק כועסים שאני מתבזבז בחלקת המתים, שאני לא שייך למקום של נופלים, מה נהיה ממך, יש לך משפחה, ילדים, חברים, תפסיק לדרוך על עצמות, לרדוף אחרי רוחות, גם אם תנגן במיליון אזכרות, אנחנו לא נחזור לחיות. הזמן יחף, שורט ומעייף, שים נעליים, כי זה לא בשמיים, גם כשהזיכרון לא מרפה, תתחזק ותתרפא, והיתה לך שמחת עולם, לשרוף את האשמה והבושה, לקבל את זה שאתה לא רואה את עצמך, שקוף. בעולם האמיתי, אתה כמו כולם. להבין שהיא, הטראומה, את לא כמו כולם, בתוך ערפל לאט לאט את נעלמת.

הלוואי שאולי ליום אחד היו סוגרים את כל הבוץ והרפש ברשתות. וכל אחד היה שם תמונה של מישהו וכמה משפטים. חבר, או מכר, קרוב משפחה או אפילו מישהו שלא הכיר בכלל. זהו. כי מה עוד נשאר לנו חוץ מאחד את השני. לזכור את אלה שאינם ולחבק את אלה שאיתנו. לראות כדורגל ביחד ולנגן כמה שירים טובים. קיטש טהור. אני יודע שאני נאיבי זה לא יקרה אבל לדמיין תמיד אפשר. אפשר לחיות במציאות שאתה בוחר בה. קובי אזולאי היה קצין בגדוד שלנו. לא הכרתי אותו. אחרי שהתגייס למשטרה שוחרר מהמילואים. בתחילת מבצע חומת מגן הגיע על דעת עצמו לשטח וביקש להצטרף לכוח הלוחם אך המח"ט סירב ואמר לו שיחזור הביתה. יום אחר כך הצליח בכל זאת להצטרף למחלקת הפינוי של הגדוד. ב 9.4.02 במהלך ההיתקלות של הפלוגה המסייעת קובי נכנס לסמטה לנסות לחלץ נפגעים ונהרג תחת אש. בן 30 בנופלו. קיבל צל"ש אלוף הפיקוד. יהי זכרו ברוך. בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר

9.4 בבגוד באדם דרכו - מארבע רוחות העולם רגליו יוליכוהו שולל. שאין בו אבן על אבן. שבו יש מלוא חופנים רק אפר. (משה טבנקין -יום מסה) בהרבה מובנים הזמן קפא. הזמן לא עושה את שלו. הוא מצמיח קוצים ואבנים בלב. ברזל ואבנים. הזמן בונה חומות גבוהות של הדחקה. מצמיח תאים סוררים בגוף שמכרסמים חוליות. שמשמידים חומות הגנה. הזמן מוחק את החלומות כי אי אפשר לראות עיניים מתות כל לילה. הזמן הופך אותך מלוחם חי"ר ללוחם בשדים בראש, ברגשות אשמה, בכעס, בגוף שלא מגיב. הצל של הזמן מכביד. מפחיד. הזמן הופך מילים לחלולות, מיותרות. הוא תופר לך חליפה של אדם אחר ואיתה אפשר להסתובב בעולם. מדי פעם לחייך חיוך מזוייף. אתה מתגעגע לעצמך. מתגעגע למלחמה. לא תהיה יותר לעולם מי שהיית, מי שרצית.

כבר אין את מי להאשים. מסתכל על שתי ידי, עשיתי כל מה שצריך בשביל לחזור אלייך חי. רק אני אדע תמיד, שתי דמעות זלגו לים, נשטפו עם הגלים, ולעזאזל איתם. (נועם רותם) כבר 23 שנים לחומת מגן. כל המוות שראיתי שם מלווה אותי תמיד. כל מכאוב מסמן את היום הבא. קמת בבוקר? כל השאר זה בונוס. הדמעות כמעט לא זולגות. אלף מדרגות שחורות. אין לי עיניים. אין לי אוויר. מִי שֶׁלֹּא זוֹחֵל בַּחֹשֶׁךְ לֹא מוֹצֵא אֶת הָאוֹר.

שיר חדש בהופעה בבית אביחי. כולל הקדמה אופטימית לשיר קליל ושמח. מתאים (פחות) למסיבות פורים. אֵין לִי עֵינַיִם, מָתַי כְּבָר רָאִיתִי חֲלוֹמוֹת, לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה עוֹזֵר לִבְכּוֹת. אַתָּה עֲדַיִן מְחַכֶּה לִי מֵאֲחוֹרֵי הַקִּיר, מְחַפֶּה עָלַי הֲגַם שֶׁאֲנִי לֹא מַגִּיעַ, וּבְכָל לַיְלָה כְּשֶׁאֲנִי מַזִּיעַ, דּוֹחֵף אֶת הַמַּצָּעִים לַמְּכוֹנָה, קוֹרֵא וְאַתְּ לֹא עוֹנָה. לֹא יָשֵׁן יוֹתֵר, לֹא מִתְעוֹרֵר, מִסְתַּחְרֵר אַתָּה עֲדַיִן מְחַכֶּה לִי בַּכְּנִיסָה לָעִיר, מְחַיֵּג אֵלַי הַגַּם שֶׁאֲנִי לֹא מַגִּיעַ, וּבְכָל לַיְלָה כְּשֶׁאֲנִי מַזִּיעַ, דּוֹחֵף אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת לַמְּגֵרָה, קוֹרֵא וְאַתְּ לֹא עוֹנָה. לֹא יָשֵׁן יוֹתֵר, לֹא מִתְעוֹרֵר, מִסְתַּחְרֵר. לֹא יָשֵׁן יוֹתֵר, לֹא מִתְעוֹרֵר, מִשְׁתַּחְרֵר.

תיכף אני ארצה שתלכו מפה, שאוכל כבר ליפול בשקט. שלא תראו את הפצעים נפערים, שנישאר לבד ונישבר לאט. תוותרו כבר ותלכו מפה, שאוכל כבר לצעוק בשקט. בלי המבט הקרוע שלכם, שנישאר לבד ונישבר לאט. אבות ובנים, סבתות ונכדים, הלב של אמא מתפוצץ. מי אשם לה, מי אשם לי מי יפרד ממי, אבא בוכה על בן בוכה על אבא. אחיעד אטינגר נרצח בי"א אדר לפני 6 שנים בפיגוע בשומרון. בנו הראל שהיה קצין בסיירת אגוז, נהרג השנה בקרב בלבנון בערב ראש השנה. לא שוכחים את האחים שלנו 🕯️